קיים מגוון של תיאוריות עליונות אך כולן טוענות,
שההומור במהותו אם לא בכללותו, הוא אגרסיבי,
והצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות,
לגלוג, גיחוך וגרוטסקי. צורה זו של הומור דורשת מאלה
הצוחקים מהבדיחה, לראות את עצמם כטובים יותר מאשר
קורבן הבדיחה.
לקבוצת תיאוריות זו, ההיסטוריה הארוכה ביותר עוד מימיהם
של אפלטון 348) 428- לפנה"ס(, ואריסטו 322) 384- לפנה"ס(.
לדעתו של אפלטון, אנחנו צוחקים על מגרעותיהם ובעיקר על
בורותם, של אנשים שהם יחסית, נטולי כוח.
להנאתנו זו יש היבט של זדון 1963) .(Piddington,
גם לפי הובס 1650), (Hobbes, ההומור נובע מתחושה של
עליונות הנובעת מהשפלתו של אדם אחר, או מזלזול בעצמנו,
במצב מוקדם שלנו. הובס הסביר את תיאוריית העליונות שלו
מנקודת המבט של אנשים שבאופן עקבי נאבקים לקבלת כוח
ורצון להוכיח את עליונותם על האחרים.
המושג " Glory" Sudden הוא בעל השפעה מרכזית ברעיון
העליונות של הובס. הובס הנציח זאת במשפטו המפורסם:
תאוות הצחוק היא לא יותר מאשר - glory" "sudden הנובע
מתפיסה פתאומית של מעמדנו הרם בהשוואה לנחיתותם של
אחרים, או של עצמנו בעבר 1963) .(Piddington,
ראפ 1949), (Rapp, ניסה בזמנו לפתח תיאוריה מתקדמת
לצחוק. הצעתו הייתה שהצחוק הנו משתנה חברתי שעבר
שינוי אטביסטי - של מורשת קדומים, המוכיחה ניצחון על
היריב אותו הוא מכנה- laughter" thrashing "the
שבה המנצח שואג את שאגת הניצחון בגוברו על יריבו.
ככל שחברה מתפתחת ומגנה אלימות, שדה הקרב הגופני הופך
להיות שדה קרב של שנינה, והבדיחות נעשות הייצוג הסמלי של
הדו-קרב הברברי שבו הצחוק עדיין מסמן את המנצח והלעג את
המפסיד, ומחליף את שדה הקרב.
|
