מהו הומור ? מאת ד''ר חיה אוסטרובר
הומור יהודי
אלוהים, אני יודע שאנו העם
הנבחר, האם לא יכולת לבחור
במישהו אחר? שלום עליכם
אם קשה להגדיר הומור, קל וחומר שקשה להגדיר
מהו הומור יהודי. ריבוי ההגדרות ל"הומור יהודי"
רק מאשר זאת 1986) .(Nilsen,
המושג "הומור היהודי" נובע מהמשגת ההיסטוריה
היהודית כהיסטוריה של סבל, דחייה וייאוש. העובדה
שהיהודים צוחקים ומתבדחים, יכולה רק להעיד על
זיקתם המיוחדת של היהודים להומור. היא מרמזת כי
הומור של יהודים, צריך להיות שונה מהומור של עמים
אחרים שלא נוצר מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה ועידוד
1983) .(Oring,
אחת הצורות המאפיינות את ההומור היהודי היא ההומור
העצמי. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני
ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים
לזולת ולחולשותיו, ההומור העצמי מפנה את חיציו לעבר
ההומוריסטן עצמו. ניתן להתייחס להומור כזה כאל מנגנון
הגנה )זיו, .(1986 זיו מגדיר הומור יהודי "כהומור שנוצר על
ידי יהודים, המיועד בעיקר ליהודים ומשקף היבטים מיוחדים
של החיים היהודים" .
רייק 1962) (Reik, מגדיר הומור יהודי כ "חברה המדברת
לעצמה על עצמה", והוא מוסיף ואומר "ואיך היא מדברת!
לא רק באלפי דרכים שונות של שינוי גווני קול, אלא
בתוספת מחוות ושינויי הבעות פנים" . לפיכך, טוען
רייק, שלקרוא בדיחה יהודית זה לא כמו לשמוע ולראות
את המספר אותה, כיוון שהקומוניקציה היא לא רק וורבלית.
לדעת אילבירט 1987) (Eilbirt, יש שלוש דרישות בסיסיות
החייבות להופיע, כל אחת מהן לחוד או בצירוף כל שהוא,
כדי שנוכל להתייחס לבדיחה כאל בדיחה יהודית:
.1 על הבדיחה לנבוע מהמצב של חיי היהודים או מהניסיון
של העם היהודי; יהודי נכנס לבית קפה ופוגש מכר קורא עיתון
אנטישמי "איך אתה קורא זבל כזה? "תראה" מסביר לו חברו
"כאשר אני קורא את אחד מהעיתונים שלנו כל מה שאני רואה
זה סיפורים על אפליה, הפצצות של מקומות יהודיים, התפרצויות
של אנטישמיים, חילול בתי כנסת. כאן החדשות הן שאנו בעלי כל
הבנקים, שולטים בכל כלי התקשורת ואנו הכוח הסודי מאחורי
כל הממשלות. זה "מחייה" לשמוע דברים נחמדים כאלה עלינו".
.2 הבדיחה יכולה לשקף אופי אמיתי או כביכול אמיתי, או
סטריאוטיפ הנוגע ליהודים; יהודי פוגש את חברו ברחוב בעיר
ברוסיה. מזג האוויר חורפי ביותר, שניהם לבושים בהתאם.
היהודי מתלונן במשך עשר דקות על כל מיני דברים וחברו,
שידיו תקועות עמוק בכיסיו, לא מגיב. לפתע נעצר היהודי
ואומר לחברו "כבר עשר דקות אני מדבר ואתה לא אומר דבר,
לא עצה, לא מתווכח מה העניינים אתך?" על כך עונה לו חברו
"ביום כזה קר אתה רוצה שאני אוציא את הידיים מהכיסים?"
.3 ההומור בסיפור תלוי בשימוש בביטויים בשפה המדוברת
עם התייחסות ניכרת לאידיש. הומור זה ששפתו העיקרית
הייתה אידיש, עבר במשך הזמן לכל אירופה ועם ההגירה
הגדולה גם לארה"ב.
דרשוביץ 1991) (Dershowitz, נותן דוגמא למספר בדיחות
יהודיות שלדעתו מקורן במאה ה - 19 ושפרחו מחדש עם
עליית היטלר לשלטון. הוא מצביע על היות ההומור היהודי
על-זמני. לדעתו, הבדיחות תמיד רלוונטיות ומקבלות
פרשנות שונה בהתאם לזמנן.
.1 יהודי וינאי נכנס לסוכנות נסיעות ואומר לסוכן "אני רוצה
כרטיס נסיעה באוניה", "לאן?" שואל הפקיד. "לאן? משיב
היהודי "תן לי להסתכל על הגלובוס" אחרי שהוא מסובב את
הגלובוס מספר פעמים ובודק כל מדינה ומדינה הוא אומר
לפקיד "אולי יש לך גלובוס אחר?"
.2 יהודי מוארשה אומר לחברו שהוא נוסע לאמריקה.
חברו אומר לו "כל כך רחוק?" והיהודי מגיב "רחוק ממה?"
מקורו של מה שמזוהה בספרות המקצועית העולמית עם הומור
יהודי הוא בעיקרו במזרח אירופה במאה ה - 19 , שם חיו
היהודים בתנאים מיוחדים וגרועים ביותר, כשסכנה ממשית
לחייהם מרחפת על ראשיהם.
בתנאים אלו התפתח הומור בעל אפיונים מיוחדים שסייע
ליהודים להתמודד עם מצוקתם הנוראה. השמחות שהאירו
את חיי העולם הנוצרי סביבם היו זרות ליהודים.
תחושת העצב לוותה את חייהם הטרגיים.
מבחינה פסיכולוגית ניתן היה לצפות שהעם היהודי באותה
תקופה ובאותם תנאי חיים יגלה תופעות של דיכאון, כאן
פעל ההומור כמנגנון הגנה. אין זה דבר פשוט כלל להתגונן
מפני מציאות טרגית שהנך חסר כוח ואין נשק בידך.
אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות,
לראות את האבסורד שבה ולא רק לא לבכות על הנראה,
אלא להגיב בתגובה הפוכה, לצחוק )זיו, .(1986
לדעת אוזובל 1948) (Ausubel, היהודים קיבלו את מזגם
מהמפגש עם המציאות המרה. הם תמיד הרגישו שעליהם
לחזק את רוחם בנשק הצחוק נגד העולם.
כוח החיות העצום של העם היהודי, בא לידי ביטוי למרות
כל הטרגדיות שחווה כעם לאורך כל ההיסטוריה, אחרת
לא היה שורד את החוויות הקשות שעבר.
צרותיהם הפכו אותם לאופטימיסטים ללא תקנה.
התרפיה של עליזות וצחוק היו כורח המציאות כמו אוויר
לנשימה. האירוניה העשירה את חייהם. כוחות החיים
שבתוכם היו ויטליים ביותר, מכדי להתמוסס בדמעות
ולהתאבל כל פעם מחדש.
לפי אוזובל לא הרדיפות, לא הסבל ולא העוני של אסירי
הגיטו הטחוב והקר, הצליחו למנוע מהיהודים מלצחוק.
אבל על צחוקם היה להיות משהו יותר משמחה שטותית,
משהו יותר מאשר סתם בידור. זה היה צריך להיות אישור
ותשובה מוחלטת לאכזריות העולם. וכך בתוך ההומור
היהודי יש סוג מיוחד של שנינה המשמשת לא רק כפרשנות
חריפה של החיים אלא גם כמתקנת, כסוכן מרכך העוזר
להוציא את הצער מהטרגדיה. הומור מרכך זה יכול
להיקרא - Salt .Jewish לדעתו, הרבה מההומור היהודי
עטוף בעצב גדול, וכך גם שירי העם היהודיים, אך איכשהו,
רק לעיתים רחוקות עצבות זו מדרדרת לייאוש או אפילו
לרחמים עצמיים. כמעט תמיד היא נושאת בתוכה את
הצלתו הברוכה של הקתרזיס, של נשיאה איתנה של הצער
בניצחון מוסרי של הצודק, אפילו כאשר הוא מפסיד.
בניגוד לגישות אלה, קיימים מחקרים סוציולוגיים המובילים
למסקנות שונות לחלוטין.
לפי גישות אלה האמנציפציה והאופציה של אינטגרציה
בתוך חברת הרוב היא שגרמה להומור של הלעג העצמי.
בצורה מדויקת יותר, האגרסיה שהופנתה כלפי פנים היא
פונקציה ישירה של דואליות ואמביוולנטיות
1958 Shapiro, & Rosenberg.
ד"ר חיה אוסטרובר מדריכת מורים בפסיכולוגיה וחינוך