תמונות מלחמה – יום כיפור אוקטובר 1973

איתן כרמי

 

מוקדש לחברי גדוד 403

 

נכתב בנובמבר 2020

 

 

במלחמת יום הכיפורים שיירתי כקצין הקשר הגדודי בגדוד 403. בחוברת זו אני מעלה על הכתב, צרור זיכרונות מימי הקרבות. תמונות הזיכרון הינן מנקודת המבט הפרטית שלי, וחלקן עומעמו בחלוף השנים, אך אולי יוכלו לתת לקורא הצצה כלשהיא אל מה שחווינו באותה עת. בכל ימי הלחימה הייתי צמוד למג״ד רמי זיו ז״ל ואולי ייתן סיפורי גם מבט כלשהוא לפועלו של רמי זיו בתקופה גורלית זו.

 

התמונות מוגשות לפי סדר כתיבתן ולא בהכרח לפי סדר התרחשותן

 

תמונה ראשונה: מלחמה בהפתעה

יום כיפור אוקטובר 73. השכמה בבוקר והתארגנות מהירה. ממילא, השינה בלילה הייתה עם בגדים ונעליים עקב הכוננות, וארוחת בוקר לא צריך כי אני בצום. אנחנו ברפידים בבסיס העורפי של התותחנים בסיני. זה היה חלק מסבב הגדודים, שני גדודים בקו ואחד בעורף. שבוע שעבר השלמנו אימון גדוד. התחילה דריכות ולכן הוגבל מרחב האימון כך שנשאר בקרבת הבסיס. באותו שבוע התקיים אצלנו בבסיס מפגש קציני האגד הארטילרי והוקפצנו מתוך האימון להשתתף במפגש. אורח הכבוד היה מפקד האוגדה אלברט מנדלר שציין כי ישנן ידיעות על כוונות תקיפה מצריים אך אנו ערוכים בעוצמה מולם. לא חששנו.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות קיבלנו הוראות להקפיץ את מערך הקישור לחטיבה 401. באותה עת היה מג״ד הופך למס״ח (מפקד סיוע חטיבתי), מסו״ל הופך לקש״א (קצין קישור ארטילרי) וכו׳. אילו וגורמים נוספים היו עוברים ומצטרפים בחרום ליחידות השריון, ומשאירים את הפיקוד על הגדוד בידי הסגנים. אני, כקצין קשר הייתי חלק ממפקדת הסיוע בקישור יחד עם הקמב״ץ, הקמ״ן, ומספר קשרים וסמב״צים.

הגענו לחטיבה וניתן היה לחוש בדריכות באוויר. חטיבה 401, בפיקודו של דן שומרון, הייתה אף היא בבסיסה העורפי בביר תמדה דרומית לרפידים. החטיבה הייתה בהתארגנות אל הלא נודע. היו שמועות כי בשעות אחר הצהריים יפתחו המצרים בהרעשה ארטילרית. מה זה אומר?

קיבלתי הנחיות לעבור להוראות קשר חרום (הק״ש חרום), שינוי תדרים כולל במטרה להקשות על מאמצי ההאזנה של האויב. רמי זיו אמר לי סע אך אל תתעכב, אין לדעת מה יקרה. בן סימון, הנהג של רמי זיו הסיע אותי לרפידים. קיבלתי את שקית ההק״שים ממפקדת האגד, העברתי לגדוד את מרביתם והשארתי אצלי את ההק״שים עבור גורמי הקישור.

פעלנו במהירות ועלינו שוב על הג׳יפ לכיוון ביר תמדה. בסביבות שתיים בצהריים, כאשר התקרבנו לביר תמדה, חלף מעלינו, ולאורך ציר הנסיעה שלנו, להק של מטוסי קרב. צפינו במטוסים בעניין. אנחנו שגדלנו על שירת ההלל של מלחמת ששת הימים לא יכולנו לשער שאולי אלו מטוסי אויב. ראינו מספר כלי רכב שירדו מהציר לצדי הדרך, מחשש ירי אווירי, אך לי עדיין לא נפל האסימון. המטוסים חלפו מעלינו והדרימו לכוון ביר תמדה, שם הנמיכו כנראה לזיהוי מטרות ואז נסקו שוב במעין שושנה אווירית. התפעלנו מהתמרון האווירי.

היעף הבא היה על רטוב. ראינו את הבזקי הפצצות ושמענו את קולות הנפץ. ברגע אחד הופנם המובן מאילו – פרצה מלחמה. היה לי ברור שברגע זה מתחילה החטיבה לנוע. תן גז, אמרתי לבן סימון, תן גז, אחרת לך תמצא אותם. בג'יפ מאחור הייתה צידנית ובה שקית ניילון של לחם עם סנדוויצ'ים, הושטתי יד ולקחתי סנדוויץ'. מלחמה, נגמר הצום.

כאשר הגענו הייתה החטיבה ערוכה לתנועה. עברתי למושב האחורי ורמי זיו עלה על הג׳יפ. הצטרפנו לשיירה אשר התחילה בתנועה מערבה לעבר התעלה, לעבר הקרב.

 

תמונה שניה: תנועה אלי קרב

כוחות החטיבה עזבו את ביר תמדה והחלו בתנועה לכוון מצר הגידי. כווננתי את מכשירי הקשר בג׳יפ לתדרי החרום החדשים. רמי זיו רצה להאזין למבצעים חטיבה וניהול אש אגד. תן לי גם מבצעים אוגדה ביקש. התנועה התבצעה על שרשראות לאורך הציר כאשר טנקים, נגמשים וגם מספר כלי רכב רכים משמשים בערבוביה. מכשירי הקשר פלטו שלל הנחיות להסדרת תנועת הכוח יחד עם התראות מודיעיניות לכוננות מפני מארבי אויב בנתיב הצר של מעבר הגידי. מידי פעם היה חשש למטוסי אויב ומיד היו הכלים יורדים מהציר ומתפזרים ככל שניתן, ולאחר כמה דקות, משלא באה ההתקפה, מתכנסים שוב להמשך תנועה. התקדמנו בדריכות עוברים בשלום את הגידי והמשכנו מערבה. שעת ערפילים ירדה. ככל שהוספנו לנוע כיסתה העלטה את המדבר וקולות הקרב החלו מתעוררים. החשכה הבליטה את הבהקי הירי וקולות הנפץ החלו נשמעים. לא יכולתי להבין את תמונת הקרב אך היה ברור שהאזור ממערב רותח. ירי קטיושות שנצפה מידי פעם אופיין בקצב אש מטורף ורצף של הבהקים שהיו מאיימים במיוחד. הגענו לציר מבדיל (ציר הרוחב), בשלב זה המשיך גדוד 46 לנוע מערבה ונכנס מידית ללחימה באזור המעוזים, מפקדת החטיבה יחד עם גדוד 195 פנתה דרומה לכוון המיתלה. בציר עטיפה שמול המיתלה פנה גדוד 195 מערבה לכוון המעוזים הדרומיים. מפקדת החטיבה ואנחנו בתוכה, פנתה מזרחה לפתחת המיתלה וטיפסה במעלה ההר לעבר החמ״ל החטיבתי שמוקם ברכס המיתלה ואפשר שליטה בקשר על כל הגזרה. דן שומרון עם כוח חפ״ק קטן של מספר טנקים ונגמ״שים התקדם מערבה והתמקם בקו התעוזים. דן שומרון שאף לחוש את השטח מקרוב.

 

תמונה שלישית: יום הצליחה

אני תקוע בכתיבה על שעבר עלינו בחמ״ל המיתלה ובקרבות הבלימה ולכן אדלג קדימה בזמן אל יום הצליחה. אחזור לחמ״ל המיתלה בהמשך.

 

סוף סוף יוצאים מחמ״ל המיתלה ומתארגנים לתנועה קדימה. בשלב זה תוגברו כבר כוחותינו ביחידות מילואים, נכבש ראש גשר מעבר לתעלה, הוקמו גשרים, וכוחות החלו בחציית התעלה לכוון אפריקה. חטיבה 401 נערכת לתנועה לעבר הגשרים. לא נמצא לנו נגמ״ש מס״ח ייעודי וקיבלנו שני מקומות בנגמ״ש מודיעין חטיבה. רמי זיו בחר בי להצטרף אליו, הוא היה מקצוען בתותחנות אך רצה  חיזוק ממני בתחום הקשר. מאותה נקודה ועד סיום המלחמה היינו שנינו יחד, נציגים בודדים מ- 403, בנגמ״ש מודיעין/מס״ח.

אני זוכר את רגע הצליחה כרגע של התרוממות רוח. יום קודם בוצעה התנועה מהמיתלה צפונה לאזור הצליחה. חתרנו קדימה, עוקפים שיירות רכבי מנהלה שנעו בכבדות בצירי התנועה, כאשר נהגיהם מסמנים לעברנו סימן ווי של ניצחון. כבר אז חשנו בשינוי, אנו עוברים מבלימה לתקיפה. בבוקר החלה הצליחה. הגשר רעד ונע קלות תחת משקל הפלדה במין שקט מתוח. אור הבוקר צבע ברכות את מי התעלה והנוף היה שונה כל כך מנוף המדבר ממנו באנו. אז חשתי באותה התרוממות רוח. סוף סוף הסיטואציה מזכירה את סיפורי הניצחון עליהם התחנכנו. האמנם?

מיד לאחר הצליחה החלה לטפטף עלינו ארטילרית אויב. הקרקע הרכה יחסית בלמה חלק מההדף, זאת יחד הפריסה הרחבה של החטיבה הפכה את האש שניחתה עלינו לבלתי יעילה. נשארנו עומדים בנגמ״ש כשפלג גופינו העליון חשוף מעל הסיפון. היה לי שכפ״ץ מצוקמק משהוא, החסר את אחד השרוכים המחברים בין החלק הקדמי והאחורי בשכפ״ץ. מגוחך לחשוב על כך, אבל אני עדין זוכר את התחושה שצד גופי חשוף ואינו מוגן, עקב המרווח שנותר בשכפ״ץ.

נתקלנו באש טנקים לכיוונינו והחלנו להשיב אש. משהוא הרים משקפת וזיהה כי אלו כוחותינו. חדל אש פקד בקשר דן שומרון תוך ביצוע נוהל חבירה עם הכוח השכן. העימות המיותר נמנע.

נערכנו להתקפה משולבת על חטיבת ארטילריה מצרית, זו שירתה על אזור הגשרים. תפקידנו היה לרתק אותם באש כאשר חטיבת שריון נוספת שלנו שטפה דרכם והשמידה את הארטילריה והטנקים שהגינו עליהם. יותר מאוחר המשכנו בתנועה והגענו אל שטח הפריסה של אותה חטיבת ארטילריה. המראה היה מחריד. עשרות קני תותחים נגררים וליד כל תותח מפוזרות גופות מרוטשות. חיילי אויב, אך המראה קשה מנשוא. רמי זיו העביר את מבטו על פני עשרות קני הארטילריה הפזורים סביב. אם המצרים יתפסו שוב את האזור, אמר, יוכלו להביא צוותים נוספים ולחדש את הירי, אבל בלי כוונות ירי הכלים יהיו מושבתים. כך התחלנו עוברים דרך עשרות קני ארטילריה, המוקפים בגופות צוותיהם, ומפרקים ואוספים את כוונות הירי. את גודל ההרג שראיתי באותו יום לא אוכל לשכוח.

המשכנו לנוע. היעד הבא של החטיבה היה בסיס טילי קרקע אוויר. התקרבנו אל היעד וראינו את האנטנות אותן שאפנו לנטרל. קיצרנו טווח ולפתע ניתכה עלינו אש תופת. היה זה שילוב של טנקים מחופרים וכוח חי״ר מחופר אף הוא עם טילי סאגר. תוך זמן קצר החלו טנקים שלנו להיפגע. עמי בוכוואלד קמ״ן החטיבה אתו חלקנו את הנגמ״ש היה איש שטח מעולה. הוא זיהה לפנינו מחפורת בקרקע והורה לנהג לגלוש למחפורת. שניות אחר כך שמענו מין באאאזזזז מצמרר כאשר טיל סאגר חלף ממש מעל ראשינו. עמי הציל אותנו חשבתי. הנגמ״ש של שובל מג״ד 46 נפגע וחשנו לעזרה בפנוי הנפגעים. אנחנו פינינו את שובל עצמו. העברנו אותו אל בטן הנגמ״ש שלנו כשהוא פצוע ומפויח מהפגיעה. חילצנו לאחור והרחקנו לעבר תאג״ד מאולתר בו החלו כבר לרכז נפגעים ופצועים. בקשר שמענו את דן מורה על הפסקת התקיפה ומסיג את הכוח. יחסי הכוחות והיתרון המובנה במגננה, לא אפשרו לבצע את המשימה. נשארנו באזור התאג״ד ממתינים למסוקי חילוץ.

הערב התחיל לרדת אך עם האור האחרון הגיחו ממערב כעשרה מטוסי אויב, משליכים לעברינו פצצות תאורה על מצנחיהם ומיד אחר כך מטענים נוספים. ראיתי כבר מטוסי אויב, אבל הפעם היינו לבד, עמוק באפריקה והיה נדמה כי יש להם כל הזמן שבעולם. קולות נפץ נשמעו והמטוסים חזרו ביעף נוסף. אני מביט בפצצות הנופלות והן נראות נעות ממש אלינו. ושוב חוזרים סיפורי העבר, על חיל האוויר שלנו המשמיד ביעילות... זהו חשבתי אנחנו אבודים. ושוב נשמעים קולות הנפץ ויש פגיעות אך לא משמעותיות, מסתבר שלא קל לפגוע בשריון מפוזר. אני מתפלל שלא תיפול פצצה על הפצועים בתאג״ד. יעף נוסף, ופתאום המטוסים נוסקים מעלה. רביעית פאנטומים שהיגיעה מאי שם פתחה בקרב אוויר גועש, מפילה חלק ממטוסי האויב ומניסה את האחרים.

לאחר פינוי הנפגעים המשכנו בתנועה והתארגנו לחניון לילה. עבורי היה זה היום הארוך ביותר.

 

תמונה רביעית: חמ״ל חטיבה במיתלה

אני חוזר בזמן אחורה אל חמ״ל המיתלה. היינו שם ימים ולילות ארוכים ובכל זאת זכרוני מעורפל. אולי יוכלו אחרים להוסיף פרטים.

 

חמ״ל המיתלה היה ממוקם בראש ההר וצפה לעבר גזרת התעלה. בונקר החמ״ל לא היה אלא תעלה חפורה, אשר דופנה בפח מגולוון המחוזק במבנה של קשתות ברזל, וכוסתה בתערובת של עפר וסלעים. שקי חול עיטרו את פתח הירידה הצר אל תוך החמ״ל. בפנים היו שולחנות צרים ועליהם מכשירי קשר. מפות הגזרה היו תלויות והציגו את תמונת הכוחות.

רמי וצוות הסיוע נכנסו לעבודה באופן מידי. בנוסף לרמי זיו היו שם מנשה אוקון הקמב״צ, יוסי רוטשילד הקמ״ן וחלק מהסמב״צים והקשרים.

כוחות החטיבה היו כבר בלחימה לכיוון המעוזים ונזקקו לסיוע ארטילרי. קיבלנו הקצאת סוללות כנראה מהגדוד שהיה בקו לפני פריצת המלחמה. גדוד 403 שלנו נמצא הרבה יותר צפונה ולא היה לו טווח לאזורנו. אולי נעזרנו בגדוד 403 בהמשך הלחימה.

החטיבה עסקה בבלימת הפריצה המצרית. בשלב הזה הייתה כבר חדירה משמעותית של כוחות חי״ר מצריים, המצוידים בנשק נ״ט, אשר הקיפו את המעוזים ומנעו את הגישה אליהם. שמענו בקשר את קריאות העזרה של המעוזים. הם התקשו להגן על עצמם מול כוח אויב ההולך ומתעצם. כבר בשלב זה היו להם פצועים ונפגעים הן מאנשי המעוז והן מטנקים של גדוד 52 מחטיבה 14 שהחזיק לבדו את הקו עד שהגענו, וספג אבדות קשות בקרבות עם הכוחות הצולחים ובהגנה על המעוזים.

סייענו לכוחות באש בשעה שפלסו דרך לחבירה עם המעוזים לצורך הוצאת פצועים. קצב האש היה גבוה והיה חשש כי התותחים לא יחזיקו מעמד.

במקביל היו ניסיונות חדירה של טנקים אמפיביים אשר צלחו את התעלה ונעו מזרחה. אלו התגלו ע״י תצפיתני המעוזים ושריון שלנו ידע לתקוף ולהשמיד את הפולשים.

הימים הראשונים היו הקשים ביותר. פעלנו ברציפות, לילה... ויום... ועוד לילה... לא זוכר משמרות או שינה. המצריים הלכו וביססו את כוחם מעבר לתעלה. לחטיבה היה יתרון בקרבות שריון בשריון, אך השריון שלהם היה מוקף במסות של חי״ר נ״ט וטילי הסאגר בהם פגשו כוחותינו לראשונה שינו את המשוואה והסבו אבדות קשות. כל תנועה קדימה ובמיוחד תנועה לעבר המעוזים חייבה הרעשה ארטילרית לריתוק ופיזור אותם כוחות נ״ט. סיוע צמוד זה היה קריטי ליכולת הלחימה, וצוות חמ״ל הסיוע פעל ללא לאות להפעלת הסוללות ככל שהיו זמינות עבורנו.

די מהר הפכו המעוזים עצמם לעיקר הפעילות שלנו. ככל שהעמיקה ההתבססות המצרית הפכה היכולת לחבירת שריון עם המעוזים לכמעט בלתי אפשרית. מנגד, שמענו בקשר את קולות המצוקה וקריאות העזרה של המעוזים. אש תותחים הייתה המזור היחיד למצוקתם. תצפיתן במעוז היה מטווח את האש כדי להרחיק כוחות תוקפים מהמעוז ומיד קיבלנו קריאה ממעוז נוסף. היה מדהים לשמוע תצפיתנים במעוזים, הנתונים תחת התקפות בלתי פוסקות, ממשיכים לתפקד בעוז ובקור רוח. הלחץ הלך וגבר וכך גברה גם דרישת המעוזים לסיוע באש. היינו מניידים את אש הסוללות אך היה קשה לעמוד בדרישות ובכמות האש. קצב האש הגבוה גבה מחיר של תקלות בכלים ונאלצנו להגביל את קצב האש כדי לשמר יכולת ירי. גם מלאי התחמושת הלך ואזל.

ממרומי החמ״ל היה לנו קשר מצוין ויכולנו להאזין לרשתות החטיבה ולמעוזים הנאנקים לסיוע, וגם לרשתות החת״ם ולכוחות העושים מאמץ כביר לספק כוח אש. שמענו בקשר את פעילותם המאומצת של אנשי החימוש מחזירים כלים לכשירות כמו גם את מאמצי האספקה לחידוש מלאי התחמושת. הייתה תחושה קשה של מחסור, דרישה גבוהה לסיוע, גבוהה יותר ממה שניתן היה לספק, למרות המאמצים העילאיים של הכוחות.

הרגשתי ״לא בסדר״ להיות בחמ״ל המוגן יחסית בעת שכל הלחימה הקשה הזו מתרחשת. אך ההיגיון גבר, הרי מיקום החמ״ל והשליטה בקשר בכל המרחב, היו אידאליים לביצוע משימת הסיוע שלנו.

אחת התרגולות שבוצעה מידי פעם הייתה ״אש על כוחותינו״. תרגולת זו בוצעה כאשר כוחות האויב היו מתקרבים ומטפסים על המוצב. במקרה כזה היו אנשי המוצב נכנסים לבונקרים ומבקשים אש תותחים על המוצב. היה זה הכלי היחידי שאפשר להניס את התוקפים. באחד המקרים, אולי היה זה מוצב ליטוף אך איני בטוח, קיבלנו בקשה לאש תותחים על המוצב. התצפיתן תיאר לנו את הכוחות המטפסים על הגדרות וביקש נואשות אש מידית. לא נמצא כוח זמין שנוכל להפעיל, שילוב של תקלות, מצאי תחמושת וטווח למוצב, לא אפשר לנו לתת מענה. הקריאות לעזרה היו נואשות והתסכול מחוסר יכולת לסייע היה כואב. לפתע שמענו צהלות שמחה מהתצפיתן, מצוין תמשיכו ככה במלוא הקצב. ארטילריה מצרית היא שפתחה בהרעשה על המוצב. הטעות של האויב שיחקה כאן לידינו.

לפעמים יש טעויות גם בצדנו. יום אחד קבלנו לרשותנו קת״ק מוטס. הקת״ק טס במטוס קל לאורך ״קו ההפצצה״ אשר סימן במפה את הגבול בין כוחותינו והאויב. הקת״ק זיהה שריון אויב נע, קיבל מאתנו הקצאה של סוללה והחל בתהליך טיווח. ניסן לוין שלנו ז״ל, שהיה קש״א בגדוד 46 הבחין באש ארטילריה מתקרבת, משהוא עורר את חשדו והוא בדק את מכתשי הנפילות. בדוק זיהוי כוח, פנה ניסן אל הקת״ק המוטס, יש עלינו נפילות ומכתשי הפגיעות מראות ירי מכוון מזרח (מיקום כוחותינו). הקת״ק נתן לסוללה תיקון טיווח נוסף. אם תיישמו את התיקון תהיו בדיוק עלינו זעק ניסן בקשר, אני פותח רימון עשן ירוק לזיהוי אמר לקת״ק. כמה שניות של שקט ואחריו שמענו את הקת״ק אומר, מזהה עשן ירוק, עצור אש, כוחותינו, והם נמצאים מעבר לקו ההפצצה. ערנותו של ניסן מנעה נזק מיותר.

הפעילות בחמ״ל הדחוס לא פסקה, מכשירי הקשר דיווחו על הדרמה הכבירה בקרב על המעוזים, דרמה זו הגיעה לשיאה בתהליך הכניעה של מוצב המזח אשר עבר ברשת הקשר כמו בשידור חי. כל הנוכחים בחמ״ל לא יוכלו לשכוח רגעים מרגשים ועצובים אלו.

רמי זיו והצוות פעלו בנמרצות וללא הפוגה. מטבע הדברים, כקצין קשר, הייתי פחות מעורב בפעילות המקצועית של צוות הסיוע, ותחושת תסכול מחוסר ההתקדמות בקרבות ומחוסר יכולתי לתרום יותר החלה מכרסמת. ספרתי את הימים, ארבעה, חמישה, ששה ימים למלחמה. האם לא היינו אמורים כבר לנצח? הרי מלחמת ששת הימים...

כשהזמן המשיך לחלוף הפנמתי, אנחנו כאן בסרט אחר.

במקביל החלו כוחות המילואים להגיע אל החזית. אט אט התעבו הכוחות והתייצבה הגזרה. התחלנו לשמוע סיפורי הצלחה. נכבש ראש גשר מעבר לתעלה, הוקמו גשרים, כוחותינו מתחילים לצלוח.

ומה אתנו? היינו כמהים לנוע.

 

נספח לתמונה רביעית: מצמוץ מציל חיים

זיכרון זה מבוסס בחלקו על עדות שמיעה. החלטתי לצרפו כי קרה לאנשינו ובקרבתי, וממחיש כמה שברירי יכול להיות הגורל.

 

חמ״ל המיתלה היווה צומת קשר ושליטה לכל הפעילות בגזרה. לאויב המאזין לרשתות היה החמ״ל ללא ספק מטרה בעדיפות גבוהה. היה מי שחשב על כך ולאחר מספר ימים ראינו כוח חי״ר של צוערי בה״ד 1 שהוצב במקום להגנת ההר. זה לא יגן עלינו מהתקפת מטוסים הרהרתי וכך גם לא מעטה העפר שמעל תקרת החמ״ל, שסיפק אמנם תחושת בטחון אך לא הרבה יותר. אבל היו אלו מחשבות חולפות בלבד.

מעט יותר נמוך במורד הדרך הוכשר חמ״ל אוגדתי שעדיין לא היה בשימוש. חמ״ל זה נחצב בהר והיה מרווח ובטוח ביותר, אך היה שומם ולא מצויד באותו זמן. אני זוכר את פתח הכניסה הגדול פעור בהר ומחוזק ברשתות ברזל. המקום שימש בינתיים מסתור נוח לחיילים שלנו בשעה שלא היו במשמרת בחמ״ל החטיבה למעלה.

יום אחד זה הגיע. היינו בפעילות רגילה ולפתע שמענו מטוסים מתקרבים ובהמשך קולות נפץ עמומים. ההר רעד ותקרת החמ״ל השירה אבק קל. הפצצות לא נפלו עלינו.

מעט למטה, ליד פתח חמ״ל האוגדה, ישבה חבורה של אנשינו שהיו במנוחה. ליאור טרייביש נמנם קלות. לרעש מנועי המטוסים המתקרבים מצמץ בעיניו ונדהם. ליאור ידע לזהות מטוסים. מטוסי אויב קרא בקול וכל החבורה פתחה בריצה אל תוך הבונקר. מספר ליאור ״המטוסים מדגם סוחוי הגיעו כנקודות בשמים, עד שהצלחתי לזהות. רצנו פנימה ושמענו את הרקטות ניתכות על קוביות הרשת מלאות האבנים שמהן נבנה הבונקר. יצאנו אחרי מספר דקות ובחוץ היו קרעים שלהן״.

יותר מאוחר ירדנו גם אנו למקום וראינו את סימני הפגיעות של הרקטות.

למרבה המזל, של כל אותה חבורה, ליאור טרייביש מצמץ בזמן...

 

תמונה חמישית: לחימה בארץ גושן

אני מדלג בזמן קדימה אל הימים שלאחר יום הצליחה הארוך והמורכב אותו תיארתי קודם .

 

במשך מספר ימים המשכנו בתנועה ובלחימה בארץ גושן. החטיבה נעה בשוליים המערביים של מובלעת צה״ל באפריקה והגנה מפני ניסיונות של כוחות עתודה מצריים לבצע התקפות נגד אל תוך המובלעת.

אנחנו היינו חלק מהחפ״ק של דן שומרון. החפ״ק (שלושה טנקים ושלושה נגמ״שים) היה מתנייד בין הכוחות בהתאם לשיקול דעתו של דן. היה לנו מפקד נגמ״ש, בחור מקיבוץ הגושרים, שבין היתר היה מנחה את נהג הנגמ״ש בזמן תנועה. רמי זיו רצה להיות זמין לדן ובקש ממפקד הנגמ״ש להיצמד לנגמ״ש שלו, תוך שמירת מרחק של כעשרים מטר. כך מצאנו את עצמנו, בכל אותם הימים, כעשרים מטר אחרי דן שומרון, אם צריך ואם לא.

אנו מזהים כוח שריון מצרי מתקדם לעברינו ופותחים בקרב שריון בשריון מטווח רחוק עד בינוני. עבורי הייתה זו התנסות ראשונה בקרבות שריון. השטח היה גבעי והטנקים היו עולים על הגבעה לביצוע ירי צליפה ויורדים למדרון אחורי כדי לטעון פגז נוסף. דן שומרון הבחין כי הטנקיסטים מהססים לעלות לעמדות ירי ומאריכים את שהותם במדרון האחורי. הוא המריץ אותם בקשר לעלות לעמדות ירי ולפגוע בטנקי האויב. כדי לעודד ולשמש דוגמא, היה מסייר עם הנגמ״ש שלו, הלוך ושוב על קו הרכס של הגבעות, לפני הטנקים שלנו וחשוף לירי האויב. הנגמ״ש שלנו רץ גם הוא על קו הרכס, עשרים מטר אחרי דן שומרון, כבר אמרתי אם צריך או לא צריך. לא זכור לי פחד, אך רעם הירי של הטנקים שלנו, כאשר אנחנו לפניהם בתוך קונוס התפשטות ההדף, היה מחריש אוזניים. מרבית השרות שלי היה בתותחנים, אך אני מאמין כי קרבות אלו ולא השרות בתותחנים, הם הגורם לירידה בכשר השמיעה שלי.

רמי זיו בעזרת הקש״אים הפעיל ירי ארטילרי על השריון המצרי. היה צריך תמיד לאתר סוללות שיש להם טווח לעבר המטרות שלנו. לא זכור לי אם גדוד 403 סייע לנו בשלב זה, כמדומני היו אלו בעיקר כוחות מילואים שהיו זמינים בגזרה.

היה לנו יתרון בולט בסוג זה של קרב, הלחץ המתמשך והפגיעות המדויקות של כוחותינו הכריעו והאויב התקפל לאחור לאחר שאיבד כלים רבים.

בערב שוב התקפת מטוסי אויב, וכך גם בבוקר שאחריו, כל יום ומספר פעמים ביום. הם היו מגיעים, שתים או שלוש רביעיות, יורדים על הכוח הפרוס, משליכים מטענים ומנסים לצלוף ברקטות. רעש מנועי המטוסים שהנמיכו טוס בעת התקיפה השתלב בהלם המטענים המתפוצצים והעביר צמרמורת. תמיד היה נדמה שאתה על הכוונת. ביצענו ירי מקלעים אל עבר המטוסים, מכל הכלים טנקים ונגמ״שים. חשבתי שזה לא יעיל אך למרבה ההפתעה היו לפעמים פגיעות שגרמו לנפילת מטוס אויב, ואולי גם היה ירי זה מרתיע את טייסי האויב ומקטין את יכולתם לדייק. לאחר מספר גיחות תקיפה היו מגיעים מטוסי קרב שלנו, בדרך כלל רביעיית פאנטומים, ובין רגע היו מטוסי האויב מפסיקים לתקוף וצוברים גובה לקראת קרבות אויר. השמיים היו מתערבלים במטוסים המתמרנים בחדות, רודפים וחומקים נוסקים וצוללים. תוך זמן קצר היינו רואים מטוסים בוערים המסתחררים אל הקרקע, אחרים בורחים ומנתקים מגע, ולבסוף רביעיית פאנטומים חולפת מעלינו תוך נפנוף כנפיים ופונה חזרה מזרחה. בשמיים היו נותרים מספר מצנחים, טייסים מצריים שהספיקו לפלוט. פלוגת החרמש הייתה חשה לעברם, לוכדת את הטייסים, ומביאה אותם לתשאול ראשוני אצל עמי הקמ״ן שהיה אתנו בנגמ״ש, כך שראינו אותם מקרוב. לפני כמה דקות היו מלכי השמים והנה הם בידינו. במקביל היה קצין האג״ם מבצע בקשר בקרת נזקים. היו פגיעות, גם בלוחמינו וגם בכלים, אך הנזק היה קטן מזה שחשבנו שיהיה. היה שם פחד גדול, אבל למדנו כי תקיפת המטוסים על חטיבה פרוסה, בטכנולוגיות של אותם הימים, לא הייתה מאד אפקטיבית.

המשכנו להחזיק את הגבול המערבי של המובלעת תוך תנועה הדרגתית דרומה. איני יודע לציין את המיקום המדויק, אך נערכנו למגננה באזור מסוים ושהינו שם כיומיים. הנגמ״ש שלנו התמקם בקפל קרקע שנתן לנו הרגשת בטחון כלשהיא, גם אם הייתה מדומה. גם במיקום זה חטפנו התקפות מטוסים, ואותו קפל קרקע, למרות היותו חשוף לשמיים, נסך בנו בטחון.

הופתענו לראות רביעית מטוסי מיראז׳, כנפיהן מסומנות במשולשים צהובים, מגיחה לעברינו. לא ראינו מטוסים כאלו קודם לכן, אך ידענו שישנם מטוסי מיראז׳ לוביים שעלולים להשתתף בלחימה. פתחנו בירי מאגים לעברם. המטוסים השיבו אש מקלעים אך מהרו לנתק מגע. יותר מאוחר קיבלנו ידיעה כי חיל האוויר הוסיף סימני זיהוי למטוסים, משולשים צהובים תחת הכנפיים. היו אלו כוחותינו.

שוב אנו מזהים כוח טנקים מצריים מתקדמים לעברינו. פותחים באש מטווח רחוק ומנהלים קרב שריון בשריון ממושך. רמי זיו מנסה, והפעם מצליח, לקבל סיוע אווירי. היה לי מכשיר קשר מ.ק. 660 לקשר עם מטוסים, נכנסתי להאזנה בערוץ המתאים מחכה לטייסים. דקות לפני שהגיעו פנה אלינו הטייס המוביל וביקש תיאור המטרות. אנחנו היינו רגילים לנוהל דיבור פורמלי בקשר אך הטייס דיבר בשפה חופשית. רמי תיאר את אזור המטרות. הטייס זיהה אותנו ואז את האויב והמטוסים נכנסו לתקיפה. לא יודע אם הטייסים שלנו היו הרבה יותר יעילים אבל היו פגיעות ובטוח היה גם האפקט המורלי. כך או כל המטוסים הסתלקו והקרב נמשך.

לעמי הקמ״ן אתו חלקנו את הנגמ״ש היה כלי נוסף, נגמ״ש תצפית, עליו  הייתה ממותקנת משקפת גדולה. עמי עבר לנגמ״ש התצפית, עלה על גבעה שלטת, והיה מזהה טנקים מצריים ומכווין לעברם את אש כוחותינו. אני זוכר את קולו הבוטח מתאר טוואי שטח בולטים ובעזרתם מצביע על מיקום הטנקים. כך יכלו הטנקיסטים שלנו לעלות לעמדת ירי ולהתאפס במהירות על מטרה למרות הטווח הרחוק. פתאום קבלנו הודעה, פגיעה ישירה בנגמ״ש התצפית. חשנו לעברם אך כשהגענו ראינו כי הצוות כבר פונה. לאחר זמן קצר הגיעה הידיעה המרה. עמי בוכוואלד, קמ״ן החטיבה, האיש שאולי הציל את חיינו ביום הצליחה מול בסיס הטילים, עמי נהרג. משהוא אמר כי הפגז פגע ממש במשקפת התצפית בעת שעמי היה מאתר מטרות, אולי.

כל שנה, ביום הזיכרון לחללי צה״ל, בעת הצפירה, אני נזכר בעמי. הכרתי אותו רק אז תוך כדי לחימה אך איני שוכח.

הכוח המצרי ספג פגיעות רבות ולבסוף ויתר ונסוג מערבה. שני הצדדים נותרו מלקקים את הפצעים.

מיהרנו לחזור אל קפל הקרקע שלנו, הוא השרה בנו ביטחון. פתחנו את כבש הנגמ״ש והתארגנו לאכול מנות קרב. ושוב מטוסי אויב. משהוא עלה על המאג ופתח באש לעבר המטוסים ושאר החברה המשיכו לאכול תוך שהם ישובים על כבש הנגמ״ש הפתוח. מפחיד, אך מסתגלים לכל דבר.

ולמרות אותו כושר ההסתגלות מופלא, היו פוקדים אותי חלומות על התקפות מטוסים שנים לאחר המלחמה. לשמחתי, זה חלף, לחלוטין.

אנחנו נמצאים באותה עמדה, בתוך קפל הקרקע שלנו, כאשר הגיעה אלינו הידיעה המרעישה – הפסקת אש. אנחנו אי שם בארץ גושן, בשוליים הדרום מערביים של המובלעת הישראלית, המתח יורד. ומה עכשיו אנו חושבים, מה עכשיו.

 

תמונה ששית: קרב שריון / ים

 

יום חדש ואנחנו בהפסקת אש, עדיין לא משנים את מיקומינו. המתח יורד. החברה לא מתרחקים מהכלים, אך שמחים להיחלץ מהדחיסות של תא הטנק ונהנים לשבת בחוץ. יש כאלו שמורידים חולצה ומשתזפים. השעות נוקפות ומחכים לקבלת הוראות.

בנגמ״ש שלנו יש האזנה לרשתות החת״ם ולפתע אנו שומעים סוללה רחוקה מקבלת פקודת אש ובעקבותיה התחלה של תהליך טיווח. רמי זיו אומר לי, זה מתחיל... הוא לוקח את המע״ד ברשת מבצעים חטיבה ומודיע ״כוננות ספיגה״. ושוב חוזר מספר פעמים ״כוננות ספיגה״.

חלק מהאנשים נכנסים לכלים וחלק מעדיפים שלא להאמין. לאחר מספר דקות נופלת עלינו ארטילריה. יש נפגעים. תוך שניות כולם בכלים, המנועים רועמים ואנחנו בתנועה.

הפסקת האש נשברה והחטיבה מקבלת משימה – כיבוש עדבייה. עדבייה הינה עיר נמל קטנה בצפון מפרץ סואץ. כיבוש עדבייה ישלים סופית את כיתור הארמיה השלישית המצרית שפלשה לסיני. המשימה בעלת חשיבות אסטרטגית.

החטיבה מתחילה לרוץ דרומה לכיוון עדבייה. לא ידענו כמה זמן נוכל לפעול עד ששוב תהיה הפסקת אש. הפקודות היו ברורות, מקסימום מהירות, חייבים להספיק. רעש המנועים, חריקת הזחלים, ענני האבק והתנועה המהירה היו מרגשים. הפעם הרגשתי תחושת ניצחון, כמו בסיפורים עליהם גדלנו. מספר פעמים נתקלנו בכוחות אויב שירו לעברינו מהאגפים אך המח״ט הורה להתעלם ולהמשיך בתנועה. אט אט ירד הערב, מתאמים את מהירות התנועה לראות המתערפלת, אך הדהירה נמשכת. דן שומרון ממעט לדבר בקשר וקצין האג״ם עושה את רב העבודה מפזר הוראות ומכווין את הכוחות. בנגמ״ש שלנו אנשי מודיעין ורשתות המודיעין פולטות מידע על עדבייה. בעדבייה שוכנת מפקדת כוחות הקומנדו המצרי, יש חשש למארבים ותקיפות הקומנדו, ועוד כהינה וכהינה.

השעה שעת לילה ואנו מגיעים לפאתי עדבייה. קצין האג״ם מנחה על כניסה רועשת, ירי תוך כדי תנועה, להוריד את הראש לכל מארב אפשרי. השיירה שוטפת דרך רחובה הראשי של עדבייה. יורים לכל עבר. הטנקים יורים פגזים, מידי פעם, באופן אקראי, ימינה ושמאלה. וכולנו ממטירים אש נק״ל ומקלעים אל תוך חלונות הבניינים. שלא ירימו ראש.

אני לקחתי את דופן שמאל של הנגמ״ש והעוזי שלי זימר, היה משהוא שישב בנגמ״ש למטה ומלא מחסניות כדי שנוכל להוסיף ולירות. לפתע, מתוך תעלה שבצד הדרך, מזדקף ממש מולי חייל מצרי וידיו מורמות לאות כניעה. הנחתי לו לנפשו, הרי הוא מרים ידיים, הנגמ״ש המשיך להתקדם והותיר אותו מאחור. איני בטוח אם האיש שרד את אותה הכניעה. השירה הוסיפה והתגלגלה והנה פאתי העיר הדרומיים, המשכנו עוד מספר קילומטרים דרומה ונערכנו לחניון לילה.

שעת לילה מאוחרת. בחניון לילה מסודרים הכלים במעגלים להגנה מיטבית. השמירה מתבצעת מתוך הכלים. אני במשמרת על סיפון הנגמ״ש. שקט וחשוך. אני צופה סביב. הרחק מדרום לנו מפציעים אורות של שני כלי רכב המתקדמים לעברנו. קצין האג״ם במשמרת ואני שומע אותו בקשר מוריד הוראה להכין שני טנקים לירי. אין שום כוח שלנו מדרום הוא אומר. בשקט ששורר אנו שומעים את צידוד צריחי הטנקים המכוונים אל המטרות. האורות מתקרבים ורואים צללית של משאיות להובלת גייסות. ניתנת פקודת אש והירי מתבצע. הבזקי פיצוץ ובעקבותיהם מראה כלי הרכב המתלקחים ודמויות קופצות ונמלטות.

חשבתי על עוצמת ההפתעה, הם היו כנראה בנסיעה מנהלתית, איש לא עדכן אותם שאנחנו בעדבייה, ומה יעשו עכשיו? תעתועי מלחמה.

למחרת מבצעת החטיבה סריקות באזור ולכידת שבויים. אנחנו בחפ״ק עם דן שומרון ומשתתפים בסריקות, נעים עצמאית בשטח, שלשה טנקים ושלושה נגמ״שים. מגיעים לשטח שנראה צבאי, מחפורות, פתחי בונקרים, נראה חשוד. מעל אחד מפתחי הבונקרים יש ריכוז של אנטנות. אנחנו מתקרבים ומשהוא משליך פנימה רימון עשן. לאחר מספר דקות עולה חייל מצרי המניף דגל לבן, ואחריו עוד ועוד בזרם בלתי פוסק. אני דורך את העוזי מוכן לכל מקרה. דן קולט אותי בזווית מבטו, ״עוזי בהכנס״ הוא אומר. הוצאתי את המחסנית, פרקתי את העוזי בצורה מבוקרת, נצרתי והכנסתי שוב את המחסנית. עם העולים מן הבונקר מספר קצינים, הבכיר בניהם, אקדח חגור למותניו, ניגש אל דן ומצדיע. דן לא משיב הצדעה ומסמן לו לשחרר את חגורת האקדח. הוא מצטרף אל האחרים. יותר מאוחר שמענו שדן פגש אותו לשיחה, האיש היה מפקד כוחות הקומנדו, קצין בכיר ביותר. כשיצאו כל השבויים מהבונקר היו שם בין מאה למאתיים איש. הזעקנו את פלוגת החרמ״ש שלקחה אחריות על כליאת השבויים באופן מאולתר. יותר מאוחר יועברו השבויים לסיני בספינות חיל הים.

החפ״ק ממשיך לנוע ואנו מגיעים לנמל עדבייה. נכנסים לשטח הנמל ולתדהמתנו מבחינים בשתי ספינות קרב הממהרות לעבר פתח הנמל. טנקי החפ״ק פתחו באש והספינות נפגעו ועצרו במקומם. ראינו אנשי צוות קופצים למים ושוחים. עוד מעט נזעיק שוב את מחלקת החרמ״ש לאיסוף שבויים. מאוחר יותר הגיעו לנמל שתי ספינות טילים של חיל הים. פגשנו את מפקדי הספינות, לקחתם את הטרף מידינו הם קיטרו, אנחנו ממתינים כבר זמן רב מחכים שהם יצאו מהנמל. אולי זו הייתה הסיבה שלמרות הרעש הגדול שעשינו הספינות המצריות לא ניתקו מגע עוד בלילה.

ארגנו לנו ביקור בסטיל. הצוות היה מגולח ומצוחצח, בניגוד לנו שפנינו היו כהות מאבק שהתמצק על זיעתנו לאחר שלושה שבועות ללא מקלחת. במטבח הקטן של הסטיל טיגן הטבח פרוסות לוף במחבת. הריח שעלה עורר תאבון. אותו ערב, לאחר סיום הפעילות, אמרתי לחברה בנגמ״ש, היום נאכל אוכל חם. רוקנו קופסת סרדינים מתוכנה, השארנו מעט שמן בקופסא והפכנו אותה למחבת מאולתרת. מדורה קטנה והחלנו לטגן פרוסות בשר לוף. הארוחה החמה הראשונה מזה שלושה שבועות. מה ערב היה לחיך.

איני זוכר את המועד המדויק אבל בינתיים נכנסה לתוקפה הפסקת האש השנייה. אנחנו יושבים מדרום לעדבייה, צופים על מפרץ סואץ. מקווים שהפעם הסתיימה המלחמה. בראש חולפות מחשבות, מה יקרה בהמשך, מתי נראה את הבית, האם כל שש שנים תהיה מלחמה נוספת?

 

תמונה שביעית ואחרונה: הק״מ ה-101

 

לא ניתן לנו הזמן ליהנות מהנוף הנשקף אל מפרץ סואץ וודאי לא מהאפשרות לטבול במי המפרץ. צ׳ופר מעין זה היה גורלם של אחרים שהחליפו אותנו. די מהר לאחר הפסקת האש השנייה מצאנו את עצמנו נעים שוב ונערכים להגנה לכוון מערב. מפקדת החטיבה התמקמה באזור הק״מ ה-101 על כביש קהיר סואץ, והגדודים נפרסו לרוחב הגזרה.

חבורת מפקדת הסיוע אשר נותרה אחרינו בחמ״ל המיתלה, עם הקמב״ץ מנשה, הקמ״ן יוסי, קשרים וסמב״צים, צלחה אף היא את התעלה וחברה אלינו. נערכנו הפעם לשהייה יותר ממושכת. מהנגמ״שים נפרסו אוהלי חמ״ל, הוצבו שולחנות אליהם נמשכו אמצעי הקשר ומעליהן תלו מפות הגזרה. בהמשך האוהל נערכנו עם שקי שינה למנוחה.

לבד מתקריות מקומיות הייתה הגזרה רגועה. התחלנו לקיים שגרת משמרות. מאי שם הגיעו כלי בישול וגם מזון טרי ביצים ירקות ולחם שתגברו את מנות הקרב.

משהוא הודיע שהגיעה מכלית מים למקלחת. אותו הזמן הייתי במשמרת וירדתי להתקלח רק לאחר שהסתיימה. מפקד המחנה עצר אותי ואמר כי המח״ט עדיין לא התקלח ועד שזה יקרה המקלחת נעולה. ניסיתי מאוחר יותר ומפקד המחנה היה עוד מפטרל סביב המכלית בשמירה הדוקה. המח״ט מסייר בין היחידות אמר לי. לאחר כמה שעות נוספות התפרץ אלינו לחמ״ל, איפה איתן שאל, לך להתקלח אתה הראשון. המים הקרים שטפו את שכבת האבק העבה שהפכה כבר לחלק מעורי, ואולי החלו המים לשטוף גם חלק מהזיכרונות, אולי?

בימים הבאים הקימו לא רחוק מאתנו, אוהלים גדולים שישמשו את צוותי שיחות הפרדת הכוחות. ביקרנו שם עד הנקודה בה שוטרים צבאיים ואנשי או״ם חסמו את המעבר. באוהלים אלו החלו הדיונים בין נציגי שני הצבאות ובחסות האו״ם לדון בהסדרי הפרדת הכוחות. ואולי שם הונחו גם הזרעים להסכם השלום שייחתם שנים אחר כך.

אחת התוצאות הראשונות הייתה ההסכם להעברת מזון ותרופות לארמיה השלישית הנצורה .היינו במקום וצפינו בשיירת משאיות, ארוכה ביותר, נעה על כביש קהיר איסמעיליה לכוון מזרח. הרגשות היו מעורבים, הייתה שם נחמה על עוד סימן לסיום המלחמה, אך בעיקר תסכול, מדוע אנו מקלים את הלחץ על המצרים, הרי היה זה כה חשוב להילחם ולהשיג את כיתור הארמיה.

עם התארכות השהייה במקום נכנסנו לשגרה. קיום הפעילות בחמ״ל מהול במנוחה וחברותא של אלו שלא היו במשמרת. היה זמן בשפע, לשיחות על כל נושא שבעולם, למשחקי קופסא וספרים שהחלו להגיע יחד עם מכתבים וחבילות מהבית, וגם לחביתות שהפליא אפשטיין הקשר להכין.

בעוד אנו מתחזקים את פעילות החמ״ל, ומקיימים שגרת ״גבעת חלפון״ בק״מ ה-101, החל רמי זיו לסייר עם הג׳יפ באזור וגם להרחיק ולבקר בגדוד שלנו ממנו התנתקנו במהלך ימי הלחימה, גדוד 403.

השהיה התארכה והחל סבב יציאות. זכורה לי אחת הטיסות משדה התעופה פאיד. מטוס ההרקולס היה מנמיך טוס מטעמי בטיחות כאשר חצה את אזור התעלה מעל המסדרון הצר יחסית שהוחזק בידי כוחותינו. מזג האוויר היה סוער וגשום באותו יום, והבהק רועש של פגיעת ברק הקפיץ אותנו. באורח פלא צצו מספר ספרי תהילים שעברו מיד ליד ונתנו נחמה שבתפילה.

הפרדת הכוחות בוצעה במספר שלבים ואנו דילגנו ממקומנו בהתאם למתווה, מותירים אחרינו מדורות של פסולת שהצטברה ובתוכה עודפי קופסאות שימורים ממנות קרב אשר הין מתפוצצות בקול גדול.

בחודש מרץ, כמעט חצי שנה מאז פרצה המלחמה, ביצענו את הדילוג הגדול אל מעבר לתעלה. אנו נפרדים מהחטיבה וחוברים שוב לגדוד 403, אי שם בחולות סיני מזרחית לטסה. בחולות טסה נמלאנו בהתרגשות לפגוש שוב את חברי הגדוד, לספר ולשמוע רשמים מכל אותם ימים. בחולות טסה חזרנו לקיים שגרת קו. מה טובה הייתה אותה השגרה.

ברמת הגולן נמשכה עדיין מלחמת התשה. גדוד 403 נקרא אל הדגל ועלינו לסייע גם שם, במובלעת הסורית, עד לסיומה הסופי של המלחמה, אך זהו כבר סיפור אחר.

מלחמת יום כיפור הסתיימה. רבים כל כך שלמו מחיר כבד וכולנו נותרנו עם הזיכרונות ועם התקווה שזו תהה המלחמה האחרונה. האמנם?